בשנת 1960 נלכד אייכמן בארגנטינה על ידי "המוסד" ונחטף ללשראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע הועבר אייכמן לידי שמואל רוט, ראש המחלקה הפלילית של המשטרה דאז, אשר קיים את החקירה הראשונית. החקירה עצמה נוהלה על ידי פקד אבנר לס מהיחידה המיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (סימונו ת.פ. 40/61). כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עויינים אס.אס, אס.דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עויינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד. משפטו של אייכמן נערך במשכן "בית העם" (כיום מרכז ז'ראר בכר) בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג, ביניהם פריץ זאוקל. החוק הישראלי לא איפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסניגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאיפשר יצוג זה.

ישיבת הפתיחה של המשפט נערכה ב-11 באפריל 1941.

ראש הממשלה דוד בן גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה ובו טען בין היתר:

"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטיגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עמדי נצבים כאן, בשעה זו, ששה מיליוןרטגורים. אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזןרים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולםלא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".